יאיר רוזנבלום

היום לפני 68 שנים, ב-6 לינואר 1944, נולד בתל אביב המלחין יאיר רוזנבלום.

למרות שייללתי קצת על הנושא בפוסט על משה וילנסקי, אני חייב לציין זאת שוב. דווקא בזכות בלוג הזה אני זוכה לקרוא הרבה מאד חומר על נושא שמעניין אותי – המוזיקה, ועל האמנים אותם אני נהנה לשמוע. הרשת שמשמשת כמאגר מידע בלתי נתפס בהיקפו כשמדובר על אמנים הפועלים מעבר לים, הופכת להיות דלה, עילגת במקרים רבים, לא תמיד אמינה ובעיקר לא מקיפה מספיק כשמדובר באמנים ישראלים (לפחות המעט שכתבתי עליהם עד כה). על אמנים מסוגו של וילנסקי הרי אפשר לכתוב אנציקלופדיה, ומה מוצאים ברשת? ערך בינוני בהיקפו ובתוכנו בויקיפדיה. מאד מתסכל ועצוב, בטח למי שאוהב מוזיקה ישראלית (גם, בטח לא רק) כמוני. ממה כל זה נובע? הרי לכל אמן היו גם חיים, והיו חברים, והקריירה שלו הייתה חשופה לעין הציבור, מה הסיבה שלא קיים כמעט תיעוד ברשת לדברים הללו?

בזמן שהשאלה נשארת פתוחה, אני אתמצת פה את מעט המידע שהצלחתי לדלות מהרשת אודות יאיר רוזנבלום, שהוא אחד המלחינים האהובים עלי.

רוזנבלום שכאמור נולד בת"א, למד נגינה בגיל צעיר מאד, ובתור נער היה מנגן יחד עם חבריו בחבורות זמר. הוא התגייס ללהקת הנח"ל בתור אקורדיוניסט, ומיד אחרי שחרורו הוא כתב את שירו הראשון ללהקה. הקשר שלו עם הלהקה נותר הדוק הוא הרבה לכתוב שירים ללהקה וף ניהל אותה מוזיקלית בהמשך. הוא שיתף פעולה עם פזמונאים רבים, ביניהם יורם טהרלב, יוסי בנאי, אהוד מנור, חיים חפר וירון לונדון. כמו כן הוא הלחין שירי משוררים דוגמת אלתרמן ושלונסקי.

בשנת 1969 בביקור בקיבוץ שפיים הוא עלעל בעלון הקיבוצי ומצא שם שיר של משוררת צעירה. השיר שנקרא "מה אברך" הולחן על ידו והפך ללהיט גדול והעולם גילה את המשוררת רחל שפירא.

רוזנבלום היה זה שהכניס את הגיטרות החשמליות ללהקת הנח"ל כשנתן לחייל צעיר וג'ינג'י לנגן פתיחה לשיר (שהלחין רוזנבלום), שיר לשלום. לנגן המוכשר קראו דני סנדרסון. עדות להשפעה שלו על החומרים ללהקה, ועל העיבוד שלהם ניתן לראות דווקא בשיר שהוא לא כתב. הוואלס להגנת הצומח של נעמי שמר מאופיין בוואלס עם טוויסט, עם סינקופות משעשעות שמעניקות לשיר עניין וגוון מעט ג'אזי. נעמי שמר התנגדה לעיבוד המיוחד והעדיפה וואלס קלאסי, אך לשמחתי (ולשמחת כל מי שאוהב את השיר הזה) רוזנבלום ניצח בוויכוח הזה.

רוזנבלום המשיך לייצר להיטים ללהקות הצבאיות עד גוויעתן בסוף שנות ה-70. בנוסף, הוא עיבד מחדש את שיריו לטובת הסרט "הלהקה", והחזיר אותם לתודעת הציבור והפך אותם שוב ללהיטים.

בשנת 1996 הוא נפטר כתוצאה ממחלת הסרטן.

אחד השירים המעניינים שהלחין רוזנבלום היה פואמה של נתן אלתרמן, בשם "ליל חניה". ליל חנייה הוא שיר ארוך (מאד) והגרסה המושרת שלו כוללת רק חלקיק ממנו. השיר נכתב ע"י רוזנבלום לטובת פסטיבל הזמר , ודי בטעות, יש לומר. יהורם גאון התקשר אל רוזנבלום וביקש ממנו שיר לפסטיבל. למרות שלרוזנבלום לא היה כלום, הוא לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לעבוד עם אמן מסדר הגודל של גאון, לכן אמר לו שיש לו שיר. גאון שאל אותו באיזה שיר מדובר, ורוזנבלום, ש "ליל היונה" של אלתרמן היה מונח מולו פתח אותו בעמוד אקראי ואמר "לשיר קוראים ליל חניה". גאון הודה לו ואמר שיגיע מחר להתרשם. רוזנבלום עבד כל הלילה וקילל את עצמו על הבחירה הלא מוצלחת (השיר לא מחורז ובעל משקל קשה מאד להלחנה), אבל בסוף יצא לו שיר. יהורם גאון לא בא למחרת, אבל לרוזנבלום כבר היה את השיר. אז במקום לתת אותו ליהורם גאון, הוא נתן אותו לחנן יובל, ירדנה ארזי ואפריים שמיר, שיחד עם שלישיית אף אוזן גרון (גלגול מוקדם של הכל עובר חביבי) שרו את השיר בפסטיבל.

השיר הוא דוגמה טובה ליכולת הוירטואוזית של רוזנבלום, שלוקח כאן טקסט שירתי, מלא במילים מליציות, שמדבר על נושא טעון, והופך אותו במטה הקסמים שלו לשיר נפלא, שנותר רענן באזני כל מי שמקשיב לו ממש, גם כמעט 40 שנה אחרי שראה אור.

הנה הביצוע מהפסטיבל עצמו. התיאום בין החברים לא מושלם, הסאונד מחורבן למדי, אבל שלושת הזמרים הצעירים והנפלאים לוקחים את השיר הלא פשוט הזה ומביאים אותה בביצוע סוחף ונהדר.

ומי שרוצה את הביצוע האולפני, ומתעצל לחפש אותו, הנהו (התמונה היא של אף אוזן גרון, השלישיה העשתה להם קולות – גרסה מוקדמת, כאמור, של הכל עובר חביבי).

Greetings from Asbury Park, N.J.

היום לפני 39 שנים, ב-5 בינואר 1973, הוציא ברוס ספרינגסטין את אלבום הבכורה שלו, Greetings From Asbury Park, N.J.

האלבום של האמן היחסית אלמוני התקבל בהתלהבות גדולה ע"י הביקורות, אך בהתלהבות פחותה במידה ניכרת מצד הקהל. האלבום מכר 25,000 עותקים בלבד בשנתו הראשונה, מספרים עצובים במקצת.

מתוך האלבום יצאו שני סינגלים, אך גם הם לא ממש השפיעו על המצעדים. אחד מהם, Blinded By The Light חודש ע"י מנפרד מן כעבור מספר שנים, ודווקא בביצוע שלהם הוא הגיע למקום הראשון (כשיגיע הזמן הוא יושמע כאן – יופי של ביצוע ליופי של שיר).

גם הסינגל השני של ספרינגסטין מהאלבום הזה, Spirits Of The Night, חודש ע"י מנפרד מן, אבל במקרה זה אני מעדיף את הביצוע המקורי.

בהקלטת השיר לא משתתפת כל הלהקה של ספרינגסטין. אחרי שההקלטות הסתיימו, וכמעט לפני שהאלבום יצא, החליט נשיא חברת התקליטים שהחתימה את ספרינגסטין כי האלבום חף מלהיטים, ושיש להכניס לו עוד שירים קצת יותר מושכי קהל. מכיוון שההקלטות כבר הסתיימו, והלהקה שלו כבר התפזרה לעיסוקיה, התקשה ספרינגסטין לגייס נגנים למשימת ההקלטה של שני השירים הללו. בסוף מי שניגן בהקלטת השיר הזה היו המתופף, הסקסופוניסט, וספרינגסטין, שניגן בכל שאר הכלים.

א-ב-ל, כאן לא נשמע את גרסת האלבום, אלא גרסה בהופעה חיה. השיר הזה, על אף כישלון התקליטון שהכיל אותו, היה חביב מאד על ספרינגסטין והוא משלב אותו בהופעות חיות בתדירות יחסית גבוהה.

The Doors

היום לפני 45 שנים, ב-4 בינואר 1967, יצא האלבום הראשון של להקת הדלתות, שנקרא בפשטות The Doors.

את האלבום הקליטו החברים מוריסון, דנסמור, מנזרק וקריגר בשישה ימים בסוף חודש אוגוסט 1966. האלבום כלל בין השאר את שובר הקופות Light My Fire, בגרסה המלאה שלו (בגרסת התקליטון קוצץ סולו הגיטרה של קריגר באכזריות), את שירם של ברטולד ברכט וקורט וייל Alabama Song, את השיר של וילי דיקסון Backdoor Man, ואת השיר האדיפלי משהו The End.

האלבום הצליח מאד בארה"ב, אך באירופה לא ממש. את ההצלחה שלהם שם הדורס חוו באלבומים הבאים.

השיר המוכר והידוע ביותר מתוך האלבום הוא כמובן Light My Fire, בו ריי מנזרק מפגיז בסולו הקלידים הכי מוכר בהיסטוריה של הפופ. כשהופיעה הלהקה בתכנית הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן" עם השיר הזה, שוכנעו חברי הלהקה להחליף את המילים בשורה "Girl We Couldn't Get Much Higher", בשל הרמיזה הלא-ממש-עדינה לנטילת סמים שיש שם. סיכומים לחוד ומציאות לחוד. כשהגיע מוריסון לשורה המסוימת הזו בשיר, הוא שר אותה כמו היא כתובה במקור. בתגובה, סרב אד סאליבן ללחוץ את ידו כשירדו מהבמה (וואו!), וכמו כן בוטל הזימון שלהם לתכניות עתידיות של סאליבן.

עכשיו הדרך הפשוטה ביותר לסכם את הנושא הייתה לשים את השיר הזה. אבל עלי השיר קצת נמאס. כלומר, תמיד אשמח לשמוע אותו ברדיו, אבל אם אני צריך לבחור שיר מהאלבום הזה, זה יהיה השיר The Crystal Ship, שלמעשה היה ה-B-Side של התקליטון Light My Fire. הספקולציות אומרות שמוריסון כתב את השיר לאהובתו הראשונה, בחורה בשם מרי וורבלו.

משה וילנסקי

היום לפני 15 שנים, ב-3 בינואר 1997, נפטר המלחין משה וילנסקי.

וילנסקי, שנולד בפולין בשנת 1910 למד מוזיקה בורשה, ועלה ארצה בשנת 1932. הוא התפרנס בארץ מהלחנה ומנגינה, ובמקביל למד הנדסה בטכניון (שהיה אז בתל אביב).

בשנות ה-40 כבר היה מלחין במשרה מלאה ושיתף פעולה עם שושנה דמארי, בין השאר בשיר "כלניות". וילנסקי כתב כמעט את כל החומרים של דמארי, כשהוא מאמץ לו בחלק מהשירים סגנונות הלחנה מזרחיים, שספק אם יצא לו ללמוד בורשה… אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולפני הקמת המדינה ערכו השניים מסע הופעות במחנות העקורים באירופה, ושיתוף הפעולה שלהם המשיך לאורך כל הקריירה של שניהם.

לאורך השנים הרחיב וילנסקי את פעילותו, שיתף פעולה עם יחיאל מוהר (אביו של עלי מוהר), וגם עם אלתרמן, חיים חפר ועוד עשרות פזמונאים. קרוב ל-1500 שירים יצר וילנסקי בכותבו מנגינות לטובי המשוררים, שהושרו בידי מיטב הזמרים והזמרות.

כמה מצער זה שענק כמוהו זוכה לסיקור מאד ספוראדי ברשת. כנראה זה גורלו של דור המייסדים של המוזיקה הישראלית, שאין עבורו תיעוד משמעותי יותר של היקף הפעילות. לפחות עד שאיזה עיתונאי חרוץ ילך ויראיין את מתי המעט שעוד נשארו לספר דברים מעניינים על התקופה ההיא. במקומות קצת יותר מתוקנים, נדמה לי שמלחין בסדר הגודל שלו היה זוכה להרבה יותר תיעוד.

נתנחם בשירים: הנה דצמבר שהלחין וילנסקי למילותיו הנפלאות של אלתרמן, ושרות שתי יעלות החן הצעירות, מזי כהן ודפנה ארמוני. נכון שדצמבר כבר עבר, ועכשיו כבר ינואר, אבל נדמה לי שמזג האוויר הנוכחי הולם את מילות השיר (או שהן הולמות אותו?). צריך להודות על האמת: הביצוע מהאלבום יותר נקי, כולל פחות זיופים ואפילו מזי כהן לא מתבלבלת בו במילים (!), אבל כאן יש את הערך המוסף של התמונה הזזה.

בשמיעה נוספת, הן ממש מזייפות פה! אבל זה לא הופך את זה לפחות חינני.

All Things Must Pass

היום לפני 41 שנים, ב-2 לינואר 1971, טיפס אלבום הבכורה של ג'ורג' הריסון, All Things Must Pass לראש המצעד האמריקאי.

את האלבום הקליט הריסון בשנת 1970, כשאת החומרים הוא אוסף כבר משנת 1966. רוב החומרים היו שירים שהוא כתב בימי הביטלס, ושנדחו ע"י לנון ומקרטני. וכאורך התקופה (4 שנים זה די הרבה זמן) כך רוחב היריעה. זה היה האלבום המשולש הראשון שיצא לאמן סולו אי פעם.

בין היתר השתתפו בהקלטות אריק קלפטון, רינגו סטאר, אלן וויט (מאוחר יותר חבר בלהקת יס), בילי פרסטון, וגם ילדון צעיר בשם פיל קולינס שתופף בבונגוס. לא לגמרי ברור, אבל יכול להיות שמוריס גיב (מהבי ג'יז), בהיותו חבר של רינגו, השתתף גם הוא בנגינת קלידים בשיר Isn't it a Pity. הוא לא קיבל קרדיט וזה נותר כשמועה בלבד. עוד שמועה אומרת שריק רייט מהפינק פלויד ניגן גם הוא באורגן באלבום.

האלבום שכלל שני תקליטים של שירים ועוד אחד של ג'ם סשן ארוך, התקבל בהתלהבות אדירה בקרב המבקרים והקהל, והוא היה לאלבום הראשון של אקס ביטל שמגיע למקום הראשון. ההבטחה הגדולה שהייתה טמונה בו לא ממש התממשה, והוא נותר כאלבום המוצלח והמצליח ביותר של הריסון.

Hank Williams

היום לפני 59 שנים, ב-1 לינואר 1953, הלך לעולמו האנק וויליאמס.

וויליאמס, ששמו המקורי היה "חירם" נולד בשנת 1923 למשפחה קשת יום בדרומה של ארה"ב. מתישהו לאורך הדרך הבין שהשם חירם לא יסדר לו קריירה מזהירה בתחום המוזיקה, אז הוא אימץ לעצמו את השם האנק.

האנק וויליאמס היווה גורם משפיע על עשרות אמנים צעירים בתחילת דרכם, כמו למשל לאונרד כהן (שהקדיש לו בית ב"מגדל השיר" שלו), או ג'וני קאש (שכתב את "בלילה שהאנק וויליאמס הגיע העירה"), או בוב דילן (שמספר בביוגרפיה שלו שכילד שמע את הידיעה על מותו של וויליאמס והחזיק אצבעות כל הלילה בתקווה שהידיעה איננה נכונה), או ניל יאנג (ששירו From Hank To Hendrix מתייחס להאנק וויליאמס). שלא לדבר על עשרות האמנים שביצעו לו קאוורים (אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, קארל פרקינס ועוד רבים וטובים). ניל יאנג גם רכש ומנגן באחת הגיטרות של וויליאמס, וגם כתב עליה שיר (The Old Guitar). אותה הגיטרה גם שימשה את בוב דילן למשך תקופה מסוימת (כשהוא השתמש באוטובוס של יאנג והגיטרה בתוכו).

כבר בגיל 13 הוא טעם מהתהילה כשזכה בתחרות אחרי שכתב מילים וביצע שיר של סוני בוי וויליאמסון ה-2 (איזה מגניב זה לרפרר לעצמי!). כך הוא הצליח להשתחל לתכנית רדיו ואפילו לקבל שכר לא רע של 15 דולר (ויקיפדיה אומרת שזה שווה ערך ל 229.5$ של היום) לשבוע. זה פטר אותו מלמכור בוטנים או לצחצח נעליים, הדברים אותם עשה בכדי לעזור למשפחתו לפני כן.

ההצלחה שלו איפשרה לו להחזיק להקה משל עצמו, ולצאת איתם לסיבובי הופעות קצרים באזור בעיקר במסיבות ולפני הקרנות של סרטים בקולנוע (מסתבר שזה היה מקובל אז).

מלחמת העולם השנייה קילקלה את התכנית של וויליאמס כשרוב חברי הלהקה שלו גוייסו לצבא האמריקאי. הוא עצמו לא גוייס עקב פציעה שחווה כשנפל מפר משתולל בתחרות רודיאו בטקסס. המחליפים של הנגנים לא הסכימו להצטרף ללהקה, שכן וויליאמס החל להידרדר מבחינת צריכת האלכוהול שלו. הוא היה מגיע לתכניות הרדיו שלו כשהוא שיכור כלוט, ואחרי זמן מה הוא פוטר. באותה תקופה פגש וויליאמס באלילו, זמר הקאנטרי רוי אקוף, שאמר לו "יש לך קול של מיליון דולר, ילד, אבל שכל – של עשרה סנט".

כשפגש את אשתו, אודרי, החל מזלו משנה את פניו. היא שכנעה אותו לעבור לעיר אחרת ולהשיג חזרה תכנית רדיו משלו. היא גם סידרה לו חוזה הקלטות באולפני MGM, שם הקליט את אלבומו הראשון שהפך ללהיט של מוזיקת קאנטרי. הגם שנבחן בעבר להתקבל לתכנית הרדיו הידועה Grand Ole Opry ונדחה, הרי שאחרי ההצלחה הגדולה שלו הם יותר משמחו לחבקו באהבה, וגם שם הוא הצליח יותר מכל אחד שקדם לו.

מום בעמוד השדרה ממנו סבל וויליאמס מלידה גרם לו לכאבים רבים. בתקופות טובות יותר הוא הצליח להתמודד עם הכאבים, אבל בימים פחות טובים הוא היה פונה לאלכוהול ולמשככי כאבים. מסעות ההופעות הבלתי נגמרים גרמו לנישואיו להידרדר ובשנת 1952, בד בבד עם גירושיו, גם האלכוהוליזם שלו החמיר. באותה שנה הוא פוטר מה-Grand Ole Opry בגלל הרגלי השתייה שלו. כשהיה פיכח, ההופעות שלו היו שם דבר, ואלפים נהרו אליהן. כשהיה שיכור, אם היה מצליח להגיע להופעה (ולא תמיד הוא היה עומד במשימה הזו), ההופעה הייתה עלובה.

בראשון בינואר 1953 היה אמור וויליאמס להופיע באוהיו. עקב סופות שלג באזור, שכר וויליאמס נהג שיסיע אותו במכונית. בחניית ביניים בנוקסוויל הזמין הנהג רופא לוויליאמס, כדי שיבדוק אותו. הרופא נתן לו זריקת מורפיום, והם המשיכו בנסיעה. כשעצר הנהג לתדלק, הוא גילה שוויליאמס מת. בגיל 29.

כשהכרוז באולם המופע הודיע שוויליאמס הלך לעולמו, החל הקהל לצחוק, כי הם היו בטוחים שמדובר בעוד תירוץ לאי הופעה שלו. כשהתחילה הלהקה לנגן את I Saw The Light, הבין הקהל שלא מדובר בבדיחה, והצטרף לשירה.

למי שלא מזהה, האנק וויליאמס זה הבחור עם החליפה הלבנה המהממת עם התווים. מתנצל מראש על האיכות.

Jeff Lynne

היום לפני 64 שנים, ב-30 לדצמבר 1947, נולד באנגליה המוזיקאי/מפיק ג'ף לין, מנהיג להקת ELO.

הנקודות הבולטות בקריירה שלו הן, כמובן, ה-ELO (קיצור של Electric Lights Orchestra), וה- Travelling Wilburys שאת הקמתה הוא יזם (להזכיר למי שלא זוכר: הסופרגרופ של רוי אורביסון, ג'ורג' הריסון, בוב דילן, טום פטי וג'ף לין בעצמו). אבל מזה שני עשורים לערך הוא מתמקד בהפקות מוזיקליות למיניהן.

לין נודע כאשף הפקה מוזיקלית ובין השאר הפיק אלבומים לטום פטי, ג'ורג' הריסון, רוי אורביסון, בריאן וילסון, פול מקרטני ורינגו סטאר (רשימה חלקית, כן?). לין נודע כמעריץ נלהב של הביטלס, וברבים משיריו שזורה ההשפעה הניכרת שהם השפיעו עליו. בשנת 1994 הגשים לין חלום ילדות ועבד עם 3/4 מאלילי ילדותו על האנתולוגיה של הביטלס, ובעיקר על השירים "החדשים" שלהם שנערכו מסקיצות שלנון הותיר מאחוריו, ושהשאר המשיכו ופיתחו לכדי שירים (Free As A Bird, ו- Love Is Real).

העיבודים העשירים שלו מתאפיינים בשלל רעיונות ועומס יחסי של מידע ליחידת זמן. יחד עם זה, לין עוטף הכל בעטיפה מתקתקה ומאד פופית, מה שמאפשר לשירים שלו "להחליק בגרון" בקלות יחסית ולהזדמזם ללא הרף. דוגמה יפה ניתן לשמוע בשיר Mr. Blue Sky, שעיבוד המיתרים והקולות שלו פשוט משגע.

את השיר כתב לין, יחד עם שאר שירים האלבום Out Of The Blue, בטירה בשוויץ. לין סבל ממחסום יצירתי והיה צריך להתרחק מההמולה ולשהות במקום מבודד. כנראה שעדיין היה לו קצת קשה כי לדבריו "היינו שם שבועיים,היה קר וטחוב, ושום דבר לא יצא. לפתע פתאום הפציעה השמש והתפאורה של השמש הזורחת מעל האלפים השוויצריים שימשה לי השראה. תוך שבועיים ימים כתבתי את כל האלבום".

השיר מסתיים בקול מסונתז שאומר דבר מה לא ברור. לרוב חשבו שהקול אומר Mr. Blue Sky-Yi, אך למעשה מה שנאמר שם הוא Please Turn Me Over. השיר הזה סוגר את הצד השלישי של התקליט, וזו הוראה למאזינים להפוך צד בתקליט (כן, פעם היו צריכים להפוך צדדים בתקליטים).

ג'ף לין משלב הרבה את המילה BLUE בשיריו ובשמות אלבומיו. לין הוא אוהד של קבוצת הכדורגל של בירמינגהם שכינויה הוא The Blues, וזו סוג של מחווה של האמן לקבוצת הכדורגל אותה הוא אוהד. בתור אוהד כדורגל בעצמי זה משהו שתמיד מרגש אותי.

Marianne Faithfull

היום לפני 65 שנים, ב-29 לדצמבר 1946, נולדה באנגליה מריאן פיית'פול.

בת לקצין בצבא האנגלי שגם היה פרופסור לפסיכולוגיה, ולאם ששורשיה באצולה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ניתן בהחלט לומר עליה שהיא הייתה בת טובים. וכמו כל בת טובים, היא הייתה מועדת לפורענות. את הקריירה שלה היא התחילה בשנת 1964, ועוד לפני שמלאו לה 18 היא כבר רשמה את הלהיט הראשון שלה, As Tears Go By שנכתב עבורה ע"י הרולינג סטונס.

תוך שנה הספיקה להתחתן וללדת את בנה הבכור, וגם להתגרש, כדי לעבור לגור עם מיק ג'אגר. וכך אמרה: "הצעד הראשון שלי היה לבחור לי אבן מתגלגלת. ניסיתי שלושה מהם, והחלטתי שהזמר הראשי יהיה ההימור המוצלח ביותר".

פיית'פול בילתה עם מיק ג'אגר 4 שנים במהלכן היוו השניים גורם מפתח בסצנה הלונדונית התוססת. בד בבד עם חיי הזוהר הללו הגיעו גם הסמים. כשפיית'פול סיימה את יחסיה עם ג'אגר ב-1970 היא כבר הייתה מכורה לקוקאין. היא נעלמה מעין הציבור לחלוטין כמעט, והתמכרה להירואין. פיית'פול חיה ברחובות לונדון במשך שנתיים, סובלת מההתמכרויות שלה ומאנורקסיה, כשחברים מצאו אותה שם ורשמו אותה לתכנית גמילה.

תכנית הגמילה לא ממש עבדה, והחיים של פיית'פול המשיכו להתרסק. למרות שהוציאה אלבום בשנת 1975 (כנראה בעזרת חברים), היא עדיין חיה במבנים נטושים בלי מים חמים.

את הקאמבק שלה עשתה בשנת 1979 עם האלבום Broken English. הקול שלה – כתוצאה משנים ארוכות של צריכת סמים, אלכוהול ועישון סיגריות – אמנם כבר לא היה צלול כבעבר, אולם נוספו לו איכויות חדשות. הצרידות והקול העמוק פתחו בפניה מסדרונות חדשים של הבעה שלא היו לה בעבר. בשנת 1987 חידשה פיית'פול את As Tears Go By, והפעם בקול החדש, הצרוד והעמוק שלה.

במהלך שנות ה-90 וה-2000 הוציאה פיית'פול עוד 11 אלבומים, רובם ככולם זכו לשבחי הביקורת, וגם להצלחה יחסית.

היא כנראה אחת הדוגמאות הבודדות של כוכבת שהדרדרה ממש לאשפתות (במובן הכי מילולי שקיים), ושהצליחה להחלץ מהגורל שנכתב לה.

החלטתי לשים את השיר בשני ביצועים. הראשון הוא הביצוע המקורי, משנת 1965, מריאן פיית'פול בת 17, כל החיים לפניה, הקול שלה צלול וכולה אומרת תום וטוהר.

הביצוע השני הוא משנת 2009 (ככה לפחות היוטיוב גורס), ושימו לב להבדלים. זו לא רק צרידות שנובעת מגיל. זו צרידות של חיים שלמים של מישהי שהתחילה למעלה, הגיעה לשאול התחתיות, וחזרה.

Michel Petrucciani

היום לפני 49 שנים, ב-28 לדצמבר 1962, נולד מישל פטרוצ'יאני, פסנתרן ג'אז.

בן למשפחה ממוצא איטלקי שהתגוררה בצרפת, נולד מישל עם מחלה תורשתית שגורמת לעצמות שבירות במיוחד, ובמקרים מסוימים לקומה נמוכה.

על אף שנאלץ להזדקק לתמיכת משפחתו לאורך כל הדרך (אחיו ואביו נשאו אותו, פשוטו כמשמעו, להופעות), מישל ניסה למצוא את הזווית החיובית בעניין כשאמר שמצבו הרפואי הבעייתי גרם לו שלא לבזבז זמן על עיסוקי בנים כמו ספורט וכיו"ב, וכך התפנה לו זמן לעסוק באופן רציני יותר במוזיקה.

כבר בגיל 13 נתן מישל את הקונצרט הראשון שלו. קומתו הנמוכה אילצה אותו לנגן עם עזרים כדי להגיע לפדל של הפסנתר. גם כאן הייתה גם זווית חיובית – בתחילת הקריירה שלו, כדי לחסוך כסף, היה מכניס אותו המנהל שלו לתוך המזוודה ומבריח אותו לבתי המלון.

בגיל 18 כבר היה חלק מטריו מצליח, ובגיל 20 היגר לארה"ב והחל להתערות בסצנת הג'אז המקומית. הוא יצר קשרים וניגן בין השאר עם וויין שורטר ודיזי גילספי. כמו כן זכורה לו הופעה בסרט ההיסטורי "ערב אחד בבלו נוט" בו נראה צ'רלס לויד, מוזיקאי ג'אז ענק בזכות עצמו, נושא אותו על כפיים ומושיב אותו על כיסא הנגינה.

פטרוצ'יאני מת מסיבוך של דלקת ריאות ב-9 בינואר 1999, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה-36.

גמד, אבל ענק ענק.

Chuck Berry

היום לפני 22 שנים, ב-27 לדצמבר 1989 הגיש שף לשעבר במסעדתו של צ'ק ברי תלונה על כך שהוא התקין מצלמות סמויות בשירותי הנשים.

לסיפור המצער הזה נגיע עוד מעט, אבל זו הזדמנות לדון במה שמצאתי לנכון לכנות "עקרון אריאל זילבר". בכל מיני מקומות אני שומע על כך שעקב התחפפותו של אריאל זילבר, מוטב להפסיק לשדר אותו ברדיו או בכלל לשמוע את המוזיקה שלו. אפשר להתווכח רבות על הדעות הנוכחיות של זילבר, וכמובן שמותר לכל מי שרוצה לשמוע מה שהוא רוצה וממילא, לא לשמוע מה שהוא לא רוצה. אפשר גם להבין את האנשים שטוענים שתחושת קבס אוחזת בהם כל אימת שקולו של זילבר נשמע, רק כי הוא היום שופר לדעות שנויות במחלוקת.

לי אין עקרונות (מכרתי את כולם), אבל לו היו לי, היה לי את "עקרון אריאל זילבר". העיקרון מפריד מכל וכל בין האמן היוצר, לבין הבנאדם שעומד מאחוריו. אני לא מכיר אישית את האמנים שלמוזיקה שלהם אני מאזין. אין לי מושג מי מהם הוא איש נחמד, ומי פחות. אין לי מושג אם הם חותכים בכביש, או שהם דווקא נהגים אדיבים. אין לי מושג אם הם משליכים זבל ברחוב או דווקא מקפידים על איכות הסביבה. הנגיעה שלהם בי מסתכמת בעובדה שאני מאזין לשירים שהם כתבו/ביצעו. זה הכל. לפיכך, זה נראה לי קצת טיפשי שאני אחרים מישהו שאני נהנה להאזין לשיריו, רק כי הוא מחזיק בדעות שאני מסתייג מהן. כמו שנראה לי טיפשי שחווה אלברשטיין תוחרם, נראה לי טיפשי שאריאל זילבר יוחרם, או כל אמן אחר, בארץ ובעולם. הרי את מי אני מעניש כאן אם לא את עצמי, המחרים?

אז כנראה שצ'ק ברי אכן התקין את המצלמות הבזויות האלה. הוא הואשם בכך, ובהחזקת מריחואנה. הוא הודה בסעיף הסמים בתמורה להגעה לאיזה הסדר טיעון לגבי נושא המצלמות במסגרתו הוא שילם סכומים יפים לנשים המצולמות, תרם לקהילה וקיבל מאסר על תנאי. יצא בזול הנבל.

נבל או לא, מדובר באחד מהאנשים שהמציאו את הרוקנרול. הוא לקח את ה R&B, הצמיד לו מילים שפנו לאזניים צעירות, סולואים של גיטרה ופרפורמנס, ויצר מתוכם את הסגנון הייחודי שלו שהשפיע עמוקות על כל המוזיקה. המילים שלו דנו בנושאים כמו מכוניות מהירות, ריקודי קצב, ההווי התיכוני בארה"ב וכיו"ב. שינוי נמרץ מכל מה שהיה לפניו.
קלפטון אמר עליו: "אם אתה רוצה לנגן רוקנרול, אתה צריך לנגן כמו צ'ק ברי. אין ממש ברירה. אין הרבה דרכים אחרות לנגן רוקנרול, פרט לדרך של צ'ק. הוא קבע את החוקים."

קית' ריצ'ארד מהסטונס אמר עליו: "צ'ק היה זה שגרם לי לומר – אני רוצה לנגן בגיטרה, אלוהים אדירים! לפתע ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים! "

ג'ון לנון אמר עליו: "אם אתה רוצה לבחור שם אחר לרוקנרול, מוטב שתקראו לו צ'ק ברי."

הוא נולד בשנת 1926, ועד לפני שנה עוד הופיע בהופעות חיות (בגיל 84!!).

אני מקווה להקדיש לו עוד פוסט בעתיד, אבל בינתיים קבלו את זה: